לפי 8 שנים נכנס הקסם הזה לחיי. אחרי שלושה וחצי ימים (!!) של לידה בבית אי שם בניו יורק (עמנואל מאוד אוהבת להגיד בגאווה ״אני אמריקאית ואני מברוקלין״) ניסינו הכל, ממתיחות מוזרות מהתקרה עד ריקודי בטן (עומר פארוק! עד היום אני זוכרת) אבל היה לה את הזמן שלה.
בניגוד ליער ולביא עוד לא ידענו איך יקראו לה, לפני שנולדה. לקראת סוף הלידה, כשכבר התעלפתי לי מעייפות בכיף בין הצירים, ראיתי פתאום את סבא אפו,ז״ל מגיע אליי וכולו לובש לבן ויושב בין עננים ומלאכים עמומים מרחפים סביבו (נשבעת) אומר לי בקול ברור,״תקראו לה עמנואל, זה שם של מלאכים״ וכך כשהיא כבר יצאה (תודה לאל) בשעה שש בבוקר, אמרתי לעומר בקול נרגש: ״זו עמנואל ברנע״
בחודשים שהגיעו לאחר מכן, היא הייתה ההשראה שלי לכתיבה ולאיור של סיפורי חיות. הייתי מניקה אותה בשקט בחושך, והחיות היו מגיעות אליי ומספרות לי סיפורים. מתוך אהבתי העצומה לאיור, הייתי ישר מתיישבת לצייר, הרבה פעמים עוד לפני שכתבתי את הסיפור. וזה לא מפתיע. עמנואל היא השראה עצומה מבחינתי. היא יצירתית וחריפה בטרוף, ציור זו אהבתה הראשונה, בדיוק כמוני כשהייתי ילדה, יש לה מליון תובנות , שלא היו מביישות אף בוגרת של מכללת רידמן. והרגישות וטוב הלב שלה מרגשים אותי על בסיס יום יומי. ״אמא, פשוט תנסי לראות את זה מזווית אחרת״ או ״אני חוסכת חלק מדמי היומולדת לאנשים שגרים ברחוב״ אלו משפטים שגורים בז׳רגון העמנואלי. וואלה לפעמים אני מסכלת עליה ומבינה את כל מהות האבולוציה.
תודה יפה שלי שהגעת לחיי ומלאת אותם בקסם ואהבה.
Comments