דולפין

״אמא אוף אני כל כך בודדה.״

׳אני מתגעגעת לחברים שלי, מתי אני אפגוש אותם שוב?! זה מרגיש כאילו זה לא ייגמר לעולם!!״

ככה עמנואל אומרת לי בעיניים דומעות.

ימים קשים.

מעט חברים, הרבה בבית.

וכמה שאנחנו מנסים לשמח, ללמד ולהשקיע בהם, זה עדיין לא עונה על צורך מאוד בסיסי. הצורך בחברת ילדים נוספים.

(גם לי יש צורך כזה! גם אני מתגעגעת מאוד לחברים ולאמא שלי!)

אז אני רואה את הילדים קצת נכבים.

האור בעיניים שלהם קצת מתעמם.

ואז אני נזכרת בקלף הזה.

הקלף עם הסיפור ״הבעייתי״ שלי.

חלק אפילו התנגדו קצת בהקראות שעשיתי לפני שהספר הודפס. אבל בעייני זה היה חשוב ולא רציתי לוותר.

הדולפין ואמו חיים בבריכה על מנת לשעשע את הקהל, וכל מה שהדולפין חולם עליו הוא לצאת לשחות עם אמו בים הגדול.

געגועיו עזים והוא מקטר על הבריכה המצ׳וקמקת שהוא נתקע בה.

אמו החכמה מלמדת אותו למצוא הנאה בכל.

להפוך את המציאות למשהו משמח ומשובב גם כשקשה.

לפעמים המציאות ״דופקת״ אותנו.

ישנם דברים שהם מעבר לשליטתנו.

אבל איך אנו מסתכלים על המצב?

זה כבר בידינו.

את היכולת להנות אי אפשר לקחת מאיתנו!

וזהו המסר של הדולפין.

אני ועמנואל קוראות יחד את הקלף כחלק ממשימת הקריאה היומית.

ישר זה מזכיר לה את הסגר.

״אמא דולפינה היא חכמה מאוד״, היא אומרת לי.

״גם אני יכולה למצוא דברים מהנים במצב.״

״באמת?״ העיניים שלי נפקחות בשמחה.

״כמו מה?״ (בתוך תוכי אני מקווה שגם לי זה יענה על איזו שאלה או שתיים, גם אני קצת איבדתי את היכולת להנות בכאוס הזה..)

״אז ככה״, היא מונה באצבעותיה הקטנות

״יש לי את יער שישחק איתי, ואפשר שביחד נעשה מסיבת בובות (הם יהיו במקום החברים שלנו) אתמול הרשת לי לישון במיטה שלכם, וגם אבא נתן לי בגינה גלידה עם שני טעמים וסוכריות, אז אולי לא כזה גרוע?״

״נהדר ממי״ אני אומרת לה.

ומרגישה קצת יותר טוב.

בכל זאת היא גדלה ומתפתחת למרות ואפילו בזכות המצב.